דבר הגון. אמעיט עצמי.

לפני כמה חודשים, חברתי שרה סגל כץ חגגה את יום הולדתה במפגש לימוד בנות.

קראנו את "אחדים אוהבים שירה", אמרנו דבש ואור, ודנו באי הצורך לקנות מאוורר בקיץ. אבל הכי משך את ליבי המדרש על מיעוט הלבנה:

בראשית א', יד-יט:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה;

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ;

וַיְהִי-כֵן.  וַיַּעַשׂ אֱלֹקים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:

אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם,

וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה,

וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ;

וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי".

בבלי, חולין, ס', ע"ב:

רבי שמעון בן פזי רמי כתיב:"ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים".

וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן".

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע [=רבונו של עולם], אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.

אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגוּן, אמעיט את עצמי.

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה.

אמרה ליה: מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני? [=מהו הרווח? נר בצהרים, מה הנאה יש לו?!]

אמר לה: זיל לימנו בך [= לכי וְיִמְנוּ בך] ישראל ימים ושנים.

אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [ יום אחד אף אח אפשר שלא ימנו בו תקופות] דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". [אמר לה] זיל ליקרו צדיקי בשמיך [=לכי ויקראו הצדיקים בשמך]: "יעקב הקטן", "שמואל הקטן", "דוד הקטן".

חזייה דלא קא מיתבא דעתה [=ראה שלא נתיישבה דעתה] אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.

והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו: "לַה'"? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

———————————————————————————————-

אהבתי את המיעוט במילים שפותח הרבה משמעויות ואת רגשות האשם המרומזים (מרומזים כך שאפשר לפרשם לכל כיוון) אבל הכי אהבתי את המשפט:

"הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי."

הלבנה מבחינה באי-הסדר, מאבק הכוח ששורר במצב הקיים. ברור שמישהו צריך להיות בעל פחות כח כדי למצוא איזון וסדר בונה. זה הדבר ההגון. אם צריך – אהיה זאת אני.

התחלקנו לקבוצות קטנות לשוחח ולדרוש. בחרתי לשוחח עם תמר, שהיא חברת קיבוץ וסוציאליסטית מהסוג שהיום כבר קשה למצוא, כי המשפט הזה כל כך הזכיר לי את הקיבוץ. את זה שלא יכול להיות שוויון ממש בין אנשים שונים, לפעמים צריך לוותר כדי לשמור על המסגרת. תמר ציינה, שלפעמים תפקידים רבי אחריות כמו מזכירת קיבוץ או איש חינוך דורשים מצד אחד לקבל על עצמך אחריות גדולה ויוצאת דופן (לעומת שאר החברה) ומצד שני איזו "המעטת עצמי". קצת לוותר על העניינים הפרטיים שלי או לשים  אותם בעדיפות נמוכה מעט כדי לאפשר את האחריות הגדולה שלקחתי על עצמי.

תמר, שהיא גם אמא ובקרוב שוב אמא, סיפרה גם על תחושות מההריון: כאבים ואי נוחות פיזית בהתחלה, שכמו מסמלים את הכנת המקום הפיזי לקראת העובר ואת השמחה שתבוא.

דבי, שגם היא אמא וגם תזונאית ציינה את חשיבות ההמעטה בתזונה. לפעמים  דווקא הפחות הכמותי הוא היותר איכותי.

נזכרתי גם בנושא של דילמות חברתיות, שמאז שהתעסקתי בהן בתיזה שלי לתואר שני אני מוצאת אותן בכל מקום. גם בדילמות חברתיות הדרך למקסם את תועלת החברה היא לבחור בפחות רווח פרטי. זה הדבר ההגון לעשות. האם זה הדבר ההוגן?

בקבוצה הגדולה עלו עוד סוגיות של יחסי גברים ונשים, זוגיות ובכלל, ניהול משא ומתן, אמונה ועוד.

מאז אני חושבת על המשפט הזה הרבה. משתדלת להמעיט את עצמי כשזה הדבר ההגון ולבחור את המלחמות שלי בתבונה.