ביקור במוזיאון ישראל

עכשיו כשתרועת הפסטיבלים נדמה ונשאר המוזיאון עצמו, הלכתי בשבת לביקור במוזיאון ישראל המחודש. זה היה ביקור נעים במיוחד, כי הלכתי עם ההורים שלי. שבת בבוקר במוזיאון עם אמא ואבא  זה בהחלט דבר לא טריוויאלי למי שגדלה במקום שהאטרקציות המוזיאוניות הגדולות שלו היו בית אוסישקין וחצר תל חי.

הנה כמה רשמים והערות

1. בגן

היה חם ושפע שמש, אז ויתרנו על שיחזור בית שני. אבל הסתובבנו קצת בגן הפסלים. בעיקר סקרן אותנו צריף קטן מעץ, ירקרק ואמריקאי למראה, שבקיר אחד שלו שני חלונות דרכם אפשר להציץ פנימה. בתוך הצריף הקטן היה שולחן עבודה ודלקה מנורה, והיו מדפים עם ספרים רבים, וחבילה גדולה ושטוחה בעטיפת נייר חום המתינה שישלחו אותה בדואר או שיתפחו אותה. דלת הצריף היתה נעולה. חיפשנו שלט קטן שיתאר את הצריף אם זאת יצירת אמנות – אבל לא מצאנו. אם מישהו יודע עוד פרטים על הצריף (פסל סביבתי? חדר עבודה? אם כן, של מי? אני רוצה גם!) – אשמח לשמוע.

2. המוזיאון

בהחלט עבר שדרוג רציני. הכניסה נעימה יותר, החדרים רחבים יותר. סופסוף יש במוזיאון ישראל תצוגה ראויה של אמנות ישראלית. בעיה קטנה גדולה: השירותים. יש מעט מהם ובפינות נסתרות עד מאוד. אני מקווה שלא עשו את זה בכוונה כדי שלמשגיחים לא יהיה משעמם ויעסיקו אותם בבירורים על חדרי השירותים הקרובים ביותר.

3. פעימות

חידושי הטכנולוגיה של המאה ה-20 וה-21 מאפשרים דרכים חדשות לאמנות להתמודד עם הזמן החולף. מיצג וידאו שבו החלב בכד של חלבנית שמתכתבת עם זו של ורמיר זורם ממש, שולחן ועליו מיני פירות, ירקות, צמחים ועוד, נע קלות (ההירקבות שלהם ממחישה היטב את הזמן החולף), האור בפס הדק שבקיר ב"אופק הפעולה שלך" מחליף צבעים ומשתנה עם הזמן.

קצת חששתי לראות אמנות מודרנית עם הורים שלי אבל היה מעניין. כל אחד מאיתנו מצא שיחה משלו עם התערוכה, והיתה גם שיחה בינינו. אמא מאוד שמחה למצוא ציטוט של פילוסוף יווני בפתיחת התערוכה, הישר מקורס בפילוסופיה שהיא לומדת עכשיו במכללת תל חי. הצריף המרובע והאפור הזכיר להם את הקיבוץ בכלל וחדר האוכל בפרט. אני רשמתי לי הערות בפנקס קטן, להתייחסות בעתיד אולי בפרוזה או שירה.

בכל החיים לפניו, הילד אומר על הרופא הזקן ש'הוא גורם לך להרגיש טוב יותר וזה מה שרופאים צריכים לעשות.' אז זה מה שלדעתי אמנות מודרנית צריכה לעשות – לפתוח בשיחה עם הקהל, לאפשר הבעת רגש גם למי שלא מבין ולא למד אמנות אלא לכל אדם שמטריח עצמו ובא אליה.

4. נקישות חרסינה עדינה

בסוף התערוכה היה מיצג / פסל (שכבר הוצג בעבר במוזיאון) של Boursier-Mougenot ובו בריכת גומי שבה מים חמים שזרימתם מווסתת וכל מיני קערות חרסינה וכוסות זכוכית שנבחרו לפי הצליל שהן משמיעות בנקישה שחו  בבריכה ונקשו בעדינות ובאקראיות זו בזו מדי פעם.

ליד המיצג הזה עמדו שלושה משגיחים צעירים של המוזיאון ודיברו ביניהם ברוסית, כנראה סיפרו משהו מאוד משעשע בקולי קולות וצחקו – וצחוקם הדהד במרחבים הגדולים של אולם התצוגה של אמנות מודרנית. לא היה לי נעים להעיר להם, כי זה מקום העבודה שלהם והם בטח מרוויחים ממש גרוע ועוד בשבת. אבל הצחוק המהדהד שלהם הסתיר את הנקישות העדינות והאקראיות. וחבל.

5. מציצנות

בגלריית הסוריאליזם יש שולחן  תצוגה אפור שנראה בהתחלה כמו פסל סביבתי. לוחות ועליהם תיאור של יצירה, ניתנים להרמה ותחתיהם מוצג צילום או רישום סוריאליסטי. רובם של המוצגים (אם כי לא בדקתי את כולם) כללו עירום נשי או גברי, בעיקר נשי, מרומז פחות או יותר.

המבקרים בתערוכה חגו סביב המתקן. חלקם עברו על פניו בחרישיות מוזיאונית בלי להציץ, חלקם הציצו פעם אחת מתחת ללוח אפור ונרתעו, חלקם הציצו יותר. אבל כל מי שרצה לחזות ביצירות האלה היה צריך להציץ.

לא הבנתי אם ההסתרה הזאת היא מטעמים חינוכיים לשמור נפשותיהם הרכות של ילדים, מטעמים דתיים של צניעות או מטעמי שיקולים אמנותיים. מעניין אם דושאן, דאלי, מאן ריי והאחרים היו מתרשמים מזה או צוחקים בפרצוף של האוצר/ת.

6. הנה, פתחתי חלון

התגלגלנו במורד התצוגות דרך חדרי תצוגות הארכיאולוגיה ופתאום מצאנו את עצמנו באגף הנוער.

מוצגת שם תערוכה על חלונות: נשים יושבות בחלון, ונוף הנשקף דרך חלון וממוסגר על ידו, ואמנים ליד החלון בסטודיו שלהם, ועוד.

אהבתי את הצילומים של שי קרמר: שדה מוקשים נשקף מחלון בית נטוש בכפר ברמת הגולן, בתים בגבעת שאול נשקפים מחלון בית נטוש בליפתא. דברים שגם אני רואה, שגם אני יכולתי לצלם. והנה הוא מסגר אותם ועכשיו הם במוזיאון.

הציור האחרון שראיתי במוזיאון היה "נוף דרך חלון עגול" של הירושיגה. מחצית חלון, הר באופק, נהר ובו סירות ואנשים, ענף זוויתי ופורח, להקת ציפורים בשמיים.