יהודית ואני הכרנו בקיץ 2006, בסדנת כתיבה.
בתחילת הסדנה המנחה ערכה סבב היכרות וביקשה שנספר למה באנו. יהודית סיפרה, שחברתה הטובה חולה ולא יכולה לדבר ולא ניתן לשוחח איתה. לכן, קל יותר להתכתב. אבל היא מרגישה שהמכתבים שהיא כותבת אינפנטיליים, והיא רוצה לכתוב טוב יותר. למפגש האחרון, החגיגי, של הסדנה, יהודית אפתה עוגה: פאי עם שכבת שקדים טחונים ואפרסקים. זה היה שילוב מרהיב ומענג של קונדיטוריה ופואטיקה. במפגש הזה, כאחת האפשרויות להמשיך ולשמור על מסגרת, הוצגה האפשרות של קבוצת כתיבה. ויהודית ואני נדברנו להיפגש כקבוצת כתיבה.
בהתחלה אלה היו אכן מפגשי כתיבה. כל אחת הביאה דברים שכתבה, קראנו והגבנו. יהודית (כמעט) תמיד כתבה על דברים שהיו באמת. החיים שלה כל כך מעניינים ומגוונים, היא פגשה כל כך הרבה אנשים וטיילה בכל כך הרבה מקומות (לוקחת את כולכם בהליכה, תרתי משמע, באפליקציה הזאת שבודקת בכמה אחוזים של העולם ביקרתם אם רק היתה טורחת להשתמש בה) – שאלה תמיד היו סיפורים מעניינים. התעקשתי וניסיתי לשכנע אותה שאיך שהיא בוחרת לפרוש את הסיפור, הדברים שהיא בוחרת להדגיש יותר או פחות – הם העמדה שלה. זה לא אובייקטיבי וזה מה שהופך אותם לסיפורים טובים.
אני כתבתי על דברים שיכולים לקרות לאנשים כמוני או לאנשים שאני מכירה, וגם שירים. יהודית עזרה לי לעבות את האמינות ותרמה מידיעותיה הרבות בביולוגיה, אבולוציה, לשון עברית וטבע האדם.
עם הזמן הפגישות נהיו לארוחות ערב פעם בשבועיים. דיברנו בהן גם על הכתיבה שלנו, אבל גם ובעיקר על החיים וכל מה שבהם.
כשראיתי את התחרות של התחלות סיפורים בדף בפייסבוק של הוצאת עם עובד, סיפרתי על כך ליהודית. כל אחת מאיתנו שלחה התחלה של סיפור לתחרות. לשמחתנו, כשפורסמו אתמול ארבע התחלות, היו ביניהן גם ההתחלות שלנו.
אין בחיים הרבה הפתעות שמחות, אז נהנינו מזאת היטב. חגגנו יחד בארוחת ערב ספונטנית, עם כוס יין אדום (השקנו כוסות פעמיים, נהנות מהצלצול הצלול והחגיגי) וקינוח של פאנקייקס תפוחים (יהודת: זה יותר בלינצ'ס. מעין: זה קרפ.) וכמובן שיחה ארוכה וטובה. קצת על כתיבה ובעיקר… על החיים וכל אשר בהם.
לבקשת הקהל, הנה הסיפורים המלאים:
- "מרתה אמליה אפשטיין לבית מוראבסקי" מאת יהודית מואב
- "מי שצריך יודע" מאת מעין אלכסנדר
עכשיו אנחנו מתלבטות איזה ספר מסדרת "ספריה לעם" אנחנו רוצות לבחור כפרס. המלצות יתקבלו בברכה.
הלב והמעין 