טמנו את ליבנו בין ברושים

ביום שישי האחרון, הצטרפתי יחד עם אנשים רבים ללוות  בדרכה האחרונה את מיה. רב"ט מיה ויאלובו פולו, ששירתה כבקרית איסוף יבשתי בגדוד 414 בחיל הגנת הגבולות, ונפלה בקרב במוצב נחל עוז ביום שבת 7/10/2023.

בקבוצות העדכונים המקומיות של גבעתיים פורסם מועד לווייתה. לאורך הדרך, בכמה מקומות מרכזיים, עמדו תושבים, רבים מהם עם דגלים, מביעים כלפי מיה ומשפחתה כבוד, צער ותמיכה. חלק מהם, היו הורים עם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים מאוד שכנראה לא יכולים להגיע ללוויה, וזאת דרך יפה להשתתף ולתמוך.

לא הכרתי את מיה או את בנות ובני משפחתה. זאת לא הפעם הראשונה שבה אני הולכת ללוויה של אנשים שאני לא מכירה, אבל הפעם האחרונה שעשיתי את זה היתה במסגרת השירות הצבאי שלי. וזה לא נהיה יותר פשוט או קל עם השנים.

אני רוצה לספר קצת על מיה. היא היתה בת 19, ממש ב-1/10/2023 חגגה יום הולדת. היא היתה אהובה על משפחתה וחבריה, וחיילת מוערכת בתפקידה.

היו לה תלתלים בהירים, היא היתה נמוכת קומה. היא היתה הבת היחידה של הוריה, גלית ואדוארדו. אביה, שמתגורר בספרד, ספד לה בספרדית ומה שסיפר עליה ועל האבל שלו נשמע כמו שירה, יפה ועצובה, ותודה על התרגום לעברית כדי שנבין גם.

בטירונות, היא היתה הכומתה של המ"מית שלה, כלומר החיילת המצטיינת איתה המ"מית החליפה את הכומתה הוותיקה שלה. כומתה שהיתה עם מיה עד מותה. לפני כמה שבועות, היא איתרה חוליית ירי מסתתרת במהלך אירוע ברצועת עזה. על פעילותה באותו אירוע, היתה מיועדת לקבל תעודת הערכה ממפקד אוגדת עזה. הטקס נקבע ליום שלישי שאחרי סוכות. היא רצתה לצאת לקורס קצינות. היא היתה אמורה לנסוע לבקר את אביה והמשפחה בספרד בימים הקרובים.

מיה נהרגה ביום שבת, 7/10/2023, בהתקפה הרצחנית של חמאס על מוצב נחל עוז בו שירתה.

היא היתה בינינו, והיא איננה. יהי זכרה ברוך ואהוב.

כשנכנסו לבית העלמין נחלת יצחק, אי אפשר היה להחמיץ את האנדרטה לחללי מחנה ההשמדה טרבלינקה ואת שורות הקברים של חללי מלחמת העצמאות בחלקה הצבאית של בית העלמין.

בבית העלמין נחלת יצחק יש אזור של אנדרטאות לקהילות שחרבו בשואה. חלקן הן למעשה קברים, וטמונים תחתיהן אפר או עצמות של קורבנות מחנות השמדה וגיאות הריגה. בחלקן יש ספרי קהילה, ששימשו לתיעוד ולקשר אחרי המלחמה. לא ידעתי על האזור הזה עד יום הזיכרון לשואה ולגבורה האחרון, וזכיתי להשתתף בסיור מודרך בבית העלמין, מלא מידע ואמפתיה, עם אורי מייזלמן, מדריך משלחות זיכרון לפולין ועוסק בתיעוד יהדות אירופה לפני השואה.

האנדרטה לזכר קורבנות מחנה ההשמדה טרבלינקה מובחנת מהאחרות, והיא גדולה מאוד, אי אפשר שלא לראות אותה.

החלקה הצבאית נאה ומטופחת, הקברים מסודרים בשורות ומעוטרים בצמחייה.

וכך, במבט אחד, תמונה של היסטוריה יהודית במאה השנים האחרונות: יהדות אירופה שחרבה בשואה, חללי מלחמת העצמאות, ועכשיו – הנה אנחנו כאן. מלווים את מיה, ועוד רבים כל כך, לקבורה.

מעלינו עמדו הברושים של בית הקברות. זה היה יום שישי בצהריים, השמיים היו בהירים והברושים ירוקים מאוד. נזכרתי בשיר שכתב אבי קורן ושר שלמה ארצי, "טמנו את ליבנו בין ברושים".

כל אחת ואחד מאיתנו שהיו שם, חלקם לא הכירו את מיה ואת משפחתה, השארנו משהו מהלב שלנו שם באותו היום.