פעם ביום במשך חודש נובמבר כותבים סיפור קצר ומעלים לרשת. זאת התמצית של פרויקט סיפורונובמבר שרץ כבר כמה שנים. הוא נולד בהשראת NaNoWriMo (אתגר לכתיבת ספר בחודש, שפועל בשפה האנגלית ועומס המילים ביעד שלו לא מתאים לעברית) ו-Inktober (אתגר יצירה יומית בדיו בחודש אוקטובר), ולוקח את המיטב מכל אחד מהם: אתגר קבוצתי – קהילתי, יעד כתיבת מילים שלא מכביד, עם מילת נושא או השראה לכל יום.
השנה זאת הפעם השלישית בה השתתפתי באתגר והשנייה בה השלמתי אותו. במשך החודש פרסמתי את הסיפורונים בטוויטר (הייתי מעדיפה בבלוסקיי, אבל האשטגים לא עובדים שם והשרשורים מתנהגים מוזר) ועכשיו אני מפרסמת גם כאן, לבקשת כמה חברות שאין להן חשבון בטוויטר, וגם שיהיה למזכרת.
הפרסום בבלוג בהשראת נמרוד אייזנברג, שאת הסיפורונים שלו אפשר למצוא אצלו בבלוג.
עוד סיפורונים אפשר למצוא בחיפוש ההאשטג #סיפורונובמבר בטוויטר ובפייסבוק, ובאתר הזה (של מי שהעלו אליו את הסיפורונים שלהם).
רשימת מילות הנושא היומיות מופיעה בסוף הפוסט. הסיפורים עומדים לא רע גם בלעדיהן, הן לא תמיד הנושא אלא רעיון או השראה לכתיבה.
היה קשה השנה, אבל גם מעודד בימים אלה להשתתף באתגר קבוצתי ואפשרי. ולכתוב. גם להיזכר בסיפורים ואנשים, מכל מיני מקומות וזמנים.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, ולהצטרף בשנה הבאה.
תודה לקרן לנדסמן, גדי אלכסנדרוביץ', ליאור ותמר שיזמו את סיפורונובמבר ומפעילים אותו.
1
פתאום היה לנו זמן. בכלל לא הייתי בטוחה שזה הוא, אבל כשקראתי בשמו עצר וחייך. שאלתי בדרך לאן הוא, ומה שלום ההורים, ותמסור ד"ש. הלוואי וניפגש שוב בקרוב, אולי בחג המשק. ואז הוא חזר להיות מילואימניק שממהר להסעה דרומה, ואני סתם מישהי שחיה פה בעיר. אבל לרגע היה לנו זמן.
2
-יש רכבת שמסיעה חיות. באחד הקרונות חיה הוציאה רגל. איזו חיה זאת היתה?
הוא לא ידע. הוא חשב על החיות, אם נותנים להן אוכל, ולאן בכלל הרכבת הזאת נוסעת.
-תקרא. מה כתוב פה?
-אה, סוס! ואחרי זה חיוך, ואבא הביא עוד דף נייר.
-עכשיו אני אעשה לך, הוא אמר לו. ואז אבא ממש צחק.
3
עם סוכות זה יצא חודש. הכל נראה אותו הדבר, אבל אחרת. וריק. פתחתי את הדלת, הדלקתי את האור ואת מיזוג האוויר. על השולחן עמד אותו העציץ. עדין למראה אבל חזק, ירוק וחי כהרגלו. חשבתי שהוא לא ישרוד את זה. והנה, הוא שרד.
4
"כל הכבוד לך! קודם קיבוצניק שלא יודע להביע רגשות ועכשיו דתל"ש שלא יודע מה לעשות עם בנות. באמת, שיהיה בהצלחה," היא צחקה והמשיכה לחתוך סלט ירקות לארוחת הערב. כמה שנים אחר כך, עברה לגור בקיבוץ במדבר. לא בטוח שהקיבוצניק שלה יודע להביע רגשות, אבל הוא אופה אחלה לחם.
5
היא רואה את עץ התאנה, והאוזן מצפה לשמוע את קול המים הזורמים. היא עוצמת עיניים. רק רוח. והאבנים של הרי ירושלים, וכביש עליו עוברות מכוניות.
השמש מכה בחום, אפילו שכבר סתיו.
היא נושמת את הריח. זה תמיד תאנה ליד מים זורמים. גם בהרי ירושלים.
6
זה לא היה הלילה הכי קר בשנה, עדיין. הוא בא, והם דיברו קצת אבל כבר לא היה שם כלום. הוא נפרד ממנה בנשיקה על הלחי והלך. לפני שנכנסה למיטה, היא עלתה על כסא והורידה מהארון את השמיכה הנוספת. שמיכת פוך שקיבלה פעם מסבתא. כאילו בגלל הקור החזק, אבל בעצם בשביל כובד המשקל.
7
פעם הנחיתי סדנה לארכיונאים על סיפור סיפורים לפרסום במדיה חברתית. הזמנתי אותם לבחור פריט אחד מהארכיון שלהם, ולכתוב משהו עליו. ספציפי וקונקרטי. אחת הארכיונאיות, מקיבוץ שאני לא זוכרת, כתבה על שקית בד קטנה, שבה היו מחלקים שתי קוביות שוקולד לילדי הגן ביום שישי. היא שיתפה והעיניים שלה האירו כמו שזכרונות משמחים מאירים אותנו לפעמים.
"גם אצלנו היתה שקית כזאת בדיוק." קראה משתתפת אחרת.
גם אני הכרתי את השקית הזאת, כזאת בדיוק, עם מקום לשתי קוביות שוקולד שבועיות, מהסיפורים של אמא שלי.
8
בקצה רחוב המעיין עומדות מדרגות שנראות כמו מזכרת משנות ה-50. אחרי הטיפוס בהן ועוד קצת ימינה מגיע הפרס. גן העליה השניה. עם מצפה הכוכבים, הדשאים והגינה האקולוגית, ונוף אפילו עד הים. ואורנים וקזוארינות ושקיעה זהובה. לרגע את יכולה לדמיין שאת בזמן אחר, בעיר אחרת.
9
בערב, חיכתה לה בין הידית לדלת הבית חמניה אחת, שגבעולה מלופף חוט מתכת ירוק. היא ידעה מי השאיר לה אותו. כשהתקשרה, הוא סיפר שזה פרח מתוך זר שקיבל מתלמיד שהגיש לבגרות.
"ורק פרח אחד נתת לי?"
"לתת זר פרחים לאישה כל אחד יכול. אבל לבחור פרח אחד, שמתאים לה, זה האתגר הגדול."
10
בצבא זה היה קטע: כמה שתכירי יותר קיצורים ורשת"בים, את יותר מבינה עניין, יותר יודעת. או ככה היא חשבה אז. עם השנים היא שכחה את זה, כמו ששכחה את המספר האישי שלה. ועכשיו, דברים חוזרים. חמ"לים, הרדופים, מספרי יחידות שפעם הכירה. וגם: א.נ.א.נ., חזל"ש. מתי גם זה יגיע
11
– "חבל על הקלוריות, זה פרווה."
– "טוב, אז נצטרך להמשיך עם האלכוהול."
המקום היה פלצני ונידח, הברכה של הרב מטרחנת, והסנדלים שלה לא נוחים. אבל היתה אחלה מוזיקה, והיא באמת שמחה בשבילם ואיתם. בדרך לרחבת הריקודים, כשגלוריה גיינור שרה I will survive, היא שרה יחד איתה.
12
חֲרִישַׁת הַשָּׂדֶה
בִּתְלָמִים פְּתוּחִים*
לְשֵׁם פְּתִיחַת הַקַּרְקַע
לְמֵי גְּשָׁמִים.
פָּתִיחַ, Oxford Languages Hebrew Dictionary
*(כְּשֶׁאֵין עֲפַר הַתֶּלֶם מְכַסֶּה אֶת הַקּוֹדֵם לוֹ)
13
"אין מזגן?" "לא צריך, זה ירושלים. אפשר לפתוח חלון בערב." חצי שנה אחר כך הגיע שרב שנח על העיר שלושה לילות לפחות. בלילה הוא סגר חלונות והפעיל מאוורר, מנסה לא להכניס לדירה הישנה את המחנק ואת קולות הירי והזיקוקים ממזרח העיר. עיר של משוגעים. אולי עכשיו הוא מבין למה.
14
קצת אחרי 12, היא מרגישה משהו בבטן. כמו כאב של ריקנות, כזה שמושך פנימה ודורש תשומת לב. רק אז רואה מה שעה, ושכבר שש שעות היא בהתכתבויות, ציוצים, קריאת חדשות ושליחת קישורים. היא מבינה שהיא רעבה, ויודעת שצריכה לאכול משהו. בחיים זה לא קרה לה. שיש רעב, אבל אין תיאבון.
15
הלחן היה מוכר, את המילים היא לא הבינה. שיר צ'כי שמח. הם שרו אותו יפה כל כך, בקולות משתלבים, בחבורה עליזה וקרובה ליד מדורה בערב. היא חיפשה סיבה לעזוב את הגרעין איתו עלתה ארצה, והנה הם כאן. זה מה שתמיד סיפרה אחר כך. הם שרו כל כך יפה, היא הצטרפה אליהם בעקבות השירה.
16
קליק של מתג ואור המנורה
פוקעים יחד את שלוות הלילה,
גם הלילה
17
שיעור ספרות מורחב של יום ד' התקיים בכתת המוזיקה, מסיבות עלומות. היא דווקא אהבה את זה. את המוכרות, הפוסטרים של מעגל הקווינטות ושל נגני התזמורת, החמשות המצוירות על הלוח המחיק. זה לא סתם, חיה המורה אמרה להן בשיעור הראשון. שירה היא שירה. וכשבדידות אינה פחד, נולדת שירה.
18
תזכרי שאסור להכניס אותן למיקרוגל, גם לא למדיח, היא אמרה לאמה שהוציאה את הצלחות מארגז הקרטון והתירה בזהירות את עטיפות הנייר והמגבות. ארבע צלחות אוכל ושלוש צלחות מרק נשארו מהסט שסבתא אדלה הביאה איתה מגרמניה. חרסינה עם ציורי פרחים עדינים. עיטורי הזהב נשחקו עם השנים.
19
הן נסעו באוטובוס לתל אביב ומשם לחיפה ברכבת. זה היה הרבה זמן, אבל גם היה הרבה על מה לדבר.
"שמת לב שההודעות בתחנות הן בקול של אשה, וברכבות עצמן בקול של גבר?"
"מעניין אם הם זוג."
"כמו אודיסאוס ופנלופה, הוא בדרכים והיא מחכה בנמל."
"אם הם זוג. ואם היא מחכה."
20
היום זה יום הולדתה ה-11. מספר ראשוני ומחודד בין 10 העגול ל-12 הטיפולוגי. היא הספיקה לא מעט ב-11 השנים האלה: צלחה מגפה עולמית ואת אירועי אוקטובר 2023. הקיבוץ שהיא חיה בו עבר הפרטה. שמו לה גשר על השיניים. היא אלופה בהכנת סליים ובלקשט דברים עם ציורים בטוש אקרילי, ובכלל יש לה הרבה רעיונות יצירתיים. וחיוך מקסים, שובה לב. אני מקווה שמכאן והלאה החיים שלה יהיו קצת יותר משעממים. ושתהיה מאושרת. בטוחה. בריאה. ואהובה
21
השעה היתה מאוחרת, הבית חשוך ורק מסך המחשב הפיץ אור בוהק. הוא גלל חדשות, ואז את הפיד בפייסבוק, ועוד חדשות. כל כך הרבה דברים, הכל כל כך מדאיג. "תכבה את זה," היא ביקשה. קמה מהמיטה, הלכה לשירותים, שתתה כוס מים. "או לפחות תעביר לדארק מוד. זה מאוד לא בריא לעיניים."
22
הפקידה ברשות האוכלוסין לקחה ממנה את הטופס, קראה והרימה גבות. "זה השם שאת רוצה להוסיף?"
"כן, נסיכה."
"אני לא בטוחה שאפשר."
"אבל יש מלא נשים שקוראים להן מלכה, ונסיכה זה פחות ממלכה."
"טוב, שיהיה." והיא לקחה ממנה את הטופס, החתימה, ועדכנה במערכת את השם החדש.
23
לפני שיצא, במעיל יוניקלו ונעלי בית משובצות, הציע לה שוב לבוא איתו. ערב "בירה ונשירה" במועדון לחבר. תבואי, יהיה נחמד. היא חייכה ואמרה שזה בסדר, היא מעדיפה ערב שקט בבית. היא מעולם לא אהבה בירה, או את השירה בחבורה של אנשים ששתו יותר מדי ממנה. הערב, היו לה תכניות אחרות.
24
את הספר היא שאלה מספריית חינוך, וכשפתחה אותו אחרי השיעור האחרון באותו יום, נשר ממנו דף. בכל צד שלו היו מודפסות כמה פסקאות, בעיצוב שונה, ישן יותר. מספרי העמודים היו 275 ו-276. העמוד האחרון בספר היה 260.
25
הן נפגשו במקרה, אחרי איזה חצי שנה שלא דיברו. היא התעניינה מה שלומה, והתשובה היתה כללית כמו גם ההצעה שאולי ידברו מתישהו. וזהו. היא הבינה שהן לא ברוגז, אלא כבר לא חברות. היא עשתה את זה גם כמה פעמים, קוראת לזה לדלל חברות. והיתה בכך הקלה מסוימת, אבל גם עצב דק מסוג חדש.
26
– סחתיין על העניבה, אני מכירה אותה מאיפשהו?
– אולי, זה דגם של קוואזי גביש, דן שכטמן מסתובב איתה בהופעות רשמיות.
והיא לא ידעה איך להמשיך את השיחה, כי על קוואזי גבישים היא ידעה יותר ממספיק ולגלות איך השיג את העניבה לא ממש רצתה לדעת.
27
היתה להם בבית קונכיה שההורים הביאו מסיני כשהיו שם לירח דבש בשנת 72'. אם שמים אותה ליד האוזן אפשר לשמוע את הים, אמא אמרה לו. הוא אהב להקשיב לים שבקונכיה גם כשכבר ידע שזה הדהוד של זרימת הדם שלו. ועדיין, בכל פעם שהגיע לסיני הוא התאכזב שהים שם לא נשמע כמו הים שבקונכיה.
28
בירושלים קוראים לסוכריה על מקל מציצה, אצלנו אבירים זה לחם מטוגן. בגונן קוראים לרוח שרקייה: איזה שרקייה בחוץ, כמעט לא הצלחתי להגיע לחדראוכל. הם יושבים בשיפולי רמת הגולן ובדרך כלל הרוחות מתגלגלות ממזרח. אבל גם בחורף, או אם במקרה מגיעה רוח צפונית, הם יקראו לה שרקייה.
29
כשאחותי השלימה לימודים לתואר שני, לצד הברכות התכתבנו על זה קצת. "לא רק שאנחנו דור ראשון להשכלה גבוהה, אנחנו גם דור ראשון למכונת כביסה בבית." חשבתי שזה משעשע, אבל חברה מהעבודה שסיפרתי לה את זה ענתה שזה כי היינו נסיכות, כי אנשים אחרים עשו לנו כביסה. אני ממש לא ראיתי את זה ככה. כמו שהיו מי שעשו לנו כביסה, ההורים שלי עשו דברים בשביל אנשים אחרים.
עד היום נשאר לי איזה פחד קמאי ממכונות כביסה ושימוש בהן, שזאת מיומנות די פשוטה ומאוד נחוצה בחיים. לא לימודי ליבה, אבל נראה לי שזה חסר.
30
קופסאות הפח הכחולות עם עיטורי הזהב, תמונת הנוף וצילום של עוגיות להגשה, הצטברו בשני מקומות בביתה של סבתא: בארון הממתקים ובמגירה שבשידת מלאכת היד. לעוגיות שבקופסאות היו שני טעמים של פינוק: חלק ועם ציפוי סוכר. חוטי הרקמה שבקופסאות בשידה הגיעו בעשרות צבעים שונים ובוהקים.
רשימת המילים היומיות
1.זמן, 2.סוס, 3.עציץ, 4.רגשות, 5.מים, 6.שמיכה, 7.שוקולד, 8.עלייה, 9.פרח, 10.שפה, 11.פרווה, 12.פתיח, 13.מזגן, 14.תיאבון, 15.שיר, 16.מנורת לילה, 17.כיתה, 18.זהב, 19.המתנה, 20.ראשוני, 21.בוהק, 22.מלכה, 23.בירה, 24.דף, 25.ברווז, 26.גביש, 27.אוזן, 28.רוח, 29.כביסה, 30.עוגיות
התמונה שבראש הפוסט: Photo by Georg Eiermann on Unsplash
הלב והמעין 
תגובה אחת בנושא “סיפורונובמבר 2023”