ורמיר, מאת ויסלבה שימבורסקה. תרגום לעברית: רפי וייכרט
בשבוע שעבר נפגשנו. כלומר, אני נסעתי לאמסטרדם וביקרתי ברייקסמוזיאום כדי לראות, גם, אותה.
יש משהו מתעתע בהתבוננות מקרוב בציורים, או דימויים אחרים, שהם כל כך מוכרים ומשוכפלים בכל כך הרבה אופנים מסביבנו. ובכל זאת, בציור המקורי יש משהו אחר. שכבות הצבע שיוצרות צורות, קווים, אשליה של אור נופל, קפלי בד, מרקם של חומרים וחפצים שונים, והחלב שנראה כניגר וזורם למרות שזה ציור סטטי.
התבוננתי מקרוב, כאילו שאם אפרק את הציור לנקודות צבע ופרטים אבין טוב יותר את הקסם הזה שיצר יוהנס ורמיר.
כמובן שאת החוויה חלקתי עם אנשים רבים שביקרו במוזיאון באותו היום (אחת מהן היתה אמא שלי). בגלריית הכבוד של המוזיאון יש כמה וכמה יצירות מופת, ואיכשהו מול הציור הזה תמיד יש קהל רב.
אני בטוחה שכל אחד ואחת שמתבוננים מקרוב בציור הזה, לוקחים איתם משהו אישי. זיכרון או השראה, אולי תמונה באיכות טובה שתהיה רקע נהדר לדסקטופ במחשב או בטלפון.
ויסלבה שימבורסקה לקחה איתה השראה והפכה אותה לשיר, שדימוי התמונה תמיד מזכיר לי: כל עוד היא מוזגת חלב, העולם אינו ראוי לקץ העולם. והעולם זה בעצם אנחנו.
גם הברכה לראש השנה, "שנה טובה", לפעמים נשמעת עייפה ושחוקה. אבל כשהחג מגיע ואנחנו מאחלות ומאחלים מעומק הלב, לאנשים יקרים וגם לעצמנו, בכל זאת יש בזה משהו חדש. ותקווה לשנה טובה במשמעויות שונות.
השנה אני רוצה לאחל שיהיו לנו הכוחות לעשות את השנה הזאת טובה. האומץ, התושייה, היצירתיות, התבונה ובעיקר הרצון הטוב.
וגם הסבלנות. נצטרך הרבה מזה.
סבלנות של מוזגת חלב בציור מלפני יותר מ-360 שנה, סבלנות של צייר שיודע ללכוד אור לכדי צבע.
הלב והמעין 