טוב, האוקיינוס קצת גדול עלי. אין לי אוקיינוס ביומיום או כמעט בחיים. אכתוב על הים.
את התמונה הזאת צילמה אמא שלי, בחוף ילדותה בשדות-ים. זה היה באחד מהביקורים הרבים, השבועיים, שלה אצל סבתא מרים, אחרי השבץ המוחי ולפני שסבתא נפטרה.
סבתא אהבה מאוד את הים, ותמיד מצאה בו יופי ועניין, מקור לנחמה, שמחה ובריאות.
על אודות החוף הזה כתבה חנה סנש את השיר "הליכה לקיסריה", שסבתא מאוד אהבה, והרבה מהשיחות שלנו הגיעו בסופו של דבר אליו. שיר קצר אבל מלא, כמו הייקו או תפילה:
אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.
ויש גם לחן, של דוד זהבי.
- בביצוא של רג'ינה ספקטור, נשמע כמו תפילה
- בביצוע של צילה דגן, קצת יום הזיכרון, אבל איזה יופי של עיבוד לחליל
- בביצוע של יוני רכטר, כמו הרהור ו-וריאציות
במשך שנים ראיתי בדמיוני את "ברק השמים" כענני סערה מעל הים, שברק גדול מאיר אותם. רק לפני כמה שנים תפסתי שאנשים אחרים רואים שמים כחולים וצלולים.
מסיבת יום הולדתי ה-31, פתיחת שנת חיי ה-32, היתה מפגש לימוד עם חברות בנושא הלב (32 = ל"ב). על האהבה, על השראה ויצירה, על רכות הלב ושברונו, על הלב והשכל, על כמיהה.
הלב הוא אוקיינוס. אוקיינוס לא יכול להישבר.
רשמתי לי על פתק באותו היום, אולי גם זאת כמיהה.
———
לזכרו ולעילוי נשמתו של ד"ר ארל קנטר, רופא מיילד, גולש גלים ואוהב ים, בן זוג, אב וסב אוהב למשפחתו.
הפוסט מפורסם במסגרת Paddle Out וירטואלי שארגנה לזכרו של ארל בתו, בת' קנטר.
הלב והמעין 