השנה קרו שני דברים משמעותיים במיוחד עבורי. הראשון הוא שעברתי הליך רפואי שדחיתי הרבה מאוד זמן, והשני הוא שכתבתי מחדש סיפור שסיפרתי לעצמי על עצמי הרבה מאוד זמן, אולי כל חיי הבוגרים. והם קשורים האחד לשני.
היה שלום, כיס המרה
בתחילת מאי עברתי ניתוח להסרת כיס המרה על האבנים שהיו בו, והיו הרבה מהן. לפני 14 שנה גיליתי אותן בפעם הראשונה: היו לי כאבי גב מוזרים שלא עברו במשך יותר משבוע. רופאת המשפחה שלי חשדה שמדובר באבנים בכיס המרה, בדיקת אולטרסאונד איששה את זה, ובדיקות דם הראו שאין דלקת. הרופאה אמרה שכדאי לנתח. אמרתי שאני לא רוצה. "בסדר," היא אמרה, "אבל תדעי שאם יהיו לך פתאום כאבים חזקים בבטן, חום או צהבת – את צריכה להגיע כמה שיותר מהר לבית חולים." שמעתי, והמשכתי בחיי.
קראתי על כיס המרה ועל אבנים, וחשבתי שהן בטח נוצרו בגלל דברים שאני עשיתי: מה שאני אוכלת, ועודף המשקל שלי, וזה שאני לא עושה מספיק פעילות גופנית. אז אם עשיתי, אני גם צריכה לתקן, נכון? ניסיתי כמה פעמים דיקור סיני, ניסיתי להקפיד יותר על תזונה בריאה, ומדי פעם ניסיתי להתחייב לשתייה של כפית חומץ תפוחים עם כוס מים בכל בוקר. זה אף פעם לא החזיק מעמד.
היו לי כאבים מדי פעם, למדתי להכיר אותם ולחיות איתם. תמיד היה לי בבית חומץ תפוחים ששתייה של כפית ממנו עם כוס מים היתה עוזרת להקל על הכאב, ולפעמים "פינקתי" את כיס המרה שלי במיץ תפוחים סחוט. וככה חיינו לנו יחד, לא באושר אבל בסדר. תמיד היה היגיון. כשהיו לי כאבים מהאבנים והכיס, זה היה בתגובה למשהו שעשיתי: משהו שומני מדי שאכלתי, יום שלא שתיתי מספיק מים, או לבטים קשים ואיזה סוד ששמרתי (לפי הרפואה הסינית זה גם קשור).
עד שבתחילת שנת 2025, היה אירוע של כאבים שנמשך כמה ימים וחומץ התפוחים לא עזר ודאגתי. ידעתי בדיוק בגלל מה שאכלתי זה קרה, וניסיתי לתקן ולטפל: לעבור לתזונה מאוד דלת שומן לכמה ימים וערכתי בדיקות דם ואולטרסאונד. ושוב: לא היתה דלקת, היו אבנים. הרבה אבנים קטנות. והמלצה לנתח.
זה לקח בערך שנה ועוד שיקולים ועוד שיחות, עד שהגעתי לעבור את הניתוח. הדבר שהכי שכנע אותי היה שיחה עם חברה שתיארה בפירוט את הכאבים של דלקת כיס המרה שהיא הגיעה אליה, וההמלצה החמה לחסוך את זה מעצמי.
אחרי הניתוח
ההסברים והתיאורים של הניתוח (ועכשיו כבר היו לי כלי AI לבדוק במקורות שונים ולראות סיכומים והשוואות) הם בגדול: זה בערך הניתוח הכי פשוט וקל שיש, לוקח כמה ימים להתאושש, ואחר כך חוזרים לחיים הרגילים מבחינת תזונה, פעילות פיזית, עבודה.
בפועל, מה שקרה אצלי זה שכל מערכת ההפעלה של איך שאני אוכלת ומתייחסת לאוכל, וכל משק האנרגיה של הגוף שלי עברו שינוי עומק מהסוג שראוי לכנות טרנספורמציה. לקח לי בערך שלושה שבועות לשים לב לזה.
שמתי לב כבר קודם שאני אוכלת פחות ויורדת במשקל, וחשבתי שזה בגלל כאבים והסתגלות אחרי הניתוח. אבל בוקר אחד בזמן שאכלתי ארוחת הבוקר, פתאום שמתי לב שאני מרגישה הרבה יותר טוב. לא רק יחסית להרגשה שלי מאז הניתוח אלא יחסית לאיך שהרגשתי קודם:
- איתותי הרעב והשובע הרבה יותר ברורים. רוב הזמן אני מרגישה שבעה.
- אין יותר משיכה לפחמימות ריקות, אוכל שומני, מתוק, מלוח, קצת דביק, קצת קראנצ'י, מטוגן. אין.
- אין נשנושים וקשקושים, לא אחרי ארוחת צהריים ולא אחרי ארוחת ערב, ולא בכלל בזמנים שהם לא זמני ארוחה.
- אני לא ממירה עייפות, דחיינות, לחץ, תסכול וכיו"ב לאכילה.
- אני נהנית לאכול דברים בריאים ומזינים, ויצירתית בשילובים טעימים ובארוחות מגוונות. אוכל "בריא" יותר טעים לי עכשיו.
- יש לי יותר כוח ואנרגיה, גם לפעילות גופנית וגם בכלל.
- נפרדתי מרעש האוכל. אפילו לא שמתי לב לזה בעצמי, עד שקראתי כתבה על רעש אוכל ב"הארץ".
ומה שהכי מפתיע: זה בכלל לא קשה. אין בזה שום מאמץ או מאבק כמו שהיה עם שמירה על תזונה וניסיונות לרדת במשקל בעבר. אין ויתורים ופשרות, אין תסכול או תגובות רגשיות חזקות, אין מקח וממכר. נכון שיש התארגנות והכנה של דברים, ויש קשיבות לתגובות לאוכל, ויש התבססות על ידע ותובנות מהרבה שנים של יעוץ של תזונאיות, קריאה ולמידה. אבל אין מאמץ.
זה כאילו שמה שאני יודעת שצריך לעשות (לגבי אכילה) ומה שאני רוצה לעשות התלכדו. כאילו שקיבלתי הזדמנות להציץ לראש של מישהי רזה ולראות ולהרגיש ולהבין איך אנשים רזים חושבים על אוכל (ובגדול, הם חושבים על אוכל הרבה פחות). ואין בזה בכלל "כוח רצון".
הסיפור שסיפרתי לעצמי על כוח רצון
בשבועות הראשונים, חשבתי שאולי זה שינוי זמני בעקבות הניתוח, ירידה זמנית במשקל הגוף שאחר כך אשלם עליה עם ריבית של עלייה למשקל גבוה יותר. לא מצאתי מידע מקצועי או שיחות ברשת על תגובה כזאת לניתוח הסרה של כיס המרה.
עם הזמן צברתי יותר ביטחון, ושיחה עם התזונאית עזרה לחזק את זה: זה כנראה שינוי פיזיולוגי אבל גם שינוי בהתנהגות ובהרגלים. ככל שמשקל הגוף שלי ירד, היה ברור שזה לא משהו שאעלה בחזרה בבת אחת כך שגם אם יהיו שינויים יהיה לי זמן להגיב אליהם ולהסתגל. גם אם יהיו חריגות של אכילה רגשית או אכילה חברתית, הן כנראה יהיו יותר קטנות מאשר בעבר ויהיה קל יותר לחזור לשגרה החדשה.
אבל דבר אחד היה לי ברור שלא ישתנה בחזרה, וזה ההבנה שכמו שעכשיו זה לא עניין של כוח רצון, גם לפני כן זה לא היה. בכל השנים והפעמים שהתאמצתי לשמור על תזונה בריאה ולרדת במשקל ולשמור על רמה בריאה של שומנים בדם. בכל השנים, שידעתי מה צריך לעשות, אבל לא הצלחתי להתמיד ולשמור. ואיך בדברים אחרים שחשובים לך את כן מצליחה ובזה לא? ולמה את מקלקלת לעצמך? לא חבל?
וגם כשהיתה לי יותר מודעות למורכבות של השמנה, בשיחות עם אנשי מקצוע של רפואה ותזונה "נזפתי" בהם ש"הרי אתה יודע שזה לא בעיה בכוח הרצון או באופי או באישיות שלי אלא בעיה בריאותית, אני מקווה שאנחנו מסכימים על זה" אבל לעצמי תמיד אמרתי שזה כוח רצון. שאין לי מספיק. שאני מקלקלת לעצמי.
היום אני יודעת עד כמה זה לא עניין של כוח רצון. לא יודעת בדיוק מה זה כן, כנראה תהליכים כימיים-פיזיולוגיים-הורמונליים. כוחות טבע גדולים וחזקים ממני. זה לא עניין של כוח רצון, מעולם לא היה.
וזה סיפור אחר, חדש. וגם אם נקודת שיווי המשקל החדשה תשתנה בחזרה למשקל גוף גבוה יותר, אני יודעת שזה לא קשור לכוח רצון. ואני יודעת שיש לרפואה ולמדע, וגם לי עצמי, מה להציע לי.
תרופות GLP-1
אחת הסיבות שבגללן עברתי את הניתוח בסופו של דבר, היתה המלצה של רופאת המשפחה שלי לשקול להתחיל טיפול בתרופה ממשפחת תרופות GLP-1, לטיפול בהשמנת יתר ובערכים גבוהים מדי של שומנים וכולסטרול בדם. נכון לעכשיו, ולאור השינויים שאני עוברת, אני בוחרת שלא להשתמש בתרופות כאלה. אבל אני קוראת עליהן ומשוחחת עם אנשים שמטופלים בהן, לומדת ועוקבת על התגובות אליהן וההשפעה שלהן – אישית על אנשים וגם ההשפעות החברתיות הרחבות יותר.
כשהרופאה המליצה, ידעתי שיש קשר לאבנים בכיס המרה, ושלא מתאים להתחיל טיפול בתרופה כזאת כאשר יש אבנים ועוד כאלה שמציקות מדי פעם כמו אצלי. גם מכיוון שקראתי שיש סיכוי יותר גבוה להיווצרות אבנים אחרי התחלת שימוש בתרופות GLP-1 (מסתבר שזה עקב ירידה מהירה במשקל. זה קורה גם אחרי ניתוח בריאטרי, למשל), וגם היה נראה לי שיש דמיון בין תופעות לוואי אפשריות של התרופות ותופעות לוואי של אבנים בכיס המרה ושל ניתוח להסרת כיס המרה.
יש דברים דומים ויש דברים שונים, ואני קוראת הרבה ומסתמכת על תובנות מניסיון מעשי וידע מקצועי בנושא. למשל, לגבי התפוגגותו של רעש האוכל, וגם לגבי החשיבות של אכילת יותר חלבון ופעילות גופנית לחיזוק ובנייה של שריר ועצם.
יצא לי לדבר על הניתוח והשינויים בעקבותיו עם כמה חברות שמטופלות בתרופות כאלה. אני יודעת שזה לא סקר מקצועי ומתוקף, אבל אצל אף לא אחת מהן היה בירור לגבי אבנים בכיס המרה במהלך התהליך של ההמלצה והתחלת השימוש בתרופה.
לגבי אבנים אסימפטומטיות, חברה אחת סיפרה שבגלל אבנים כאלה רופא המשפחה המליץ לה לא להתחיל טיפול בתרופות, וחברה אחרת סיפרה שאחותה התאשפזה עם דלקת, חום וכאבים בכיס המרה אחרי שהתחילה טיפול בתרופות כשהיו לה אבנים כאלה.
אז, מהניסיון שלי וקצת גם של אחרים, אם אתם שוקלים להתחיל טיפול בתרופות נגד השמנה ממשפחת GLP-1 וידוע לכם על הימצאות של אבנים בכיס המרה, כדאי לשתף בזה את הרופא או הרופאה המטפלים ולהכניס את זה למערכת השיקולים שלהם ושלכם (זה משהו שאני אומרת מהצד של self-care ומיצוי זכויות, ולא המלצה מקצועית רפואית).
חוץ מזה, אנחנו חיים בתקופה כל כך לחוצה עם כל כך הרבה עומסים וקושי. אם יש לכם כאבים פתאומיים לא ברורים, ובטח אם הם חוזרים, חשוב לבדוק אותם ולטפל בהם.
יש סוגים שונים של כאבים אפשריים שקשורים לאבנים בכיס המרה, ואני מכירה בעיקר את אלו שחוויתי בעצמי. יש מידע אמין על זה ברשת, בעיקר באתרי אינטרנט של שירותי בריאות מקצועיים כמו קופות חולים או רופאים ורופאות בתחום. למשל, באתרים של: שירותי בריאות כללית, מכבי שירותי בריאות, בית החולים איכילוב, והרצליה מדיקל סנטר. גם כלי בינה מלאכותית כמו צ'אט GPT וג'מיני יכולים לתת סקירות לא רעות בנושא, אבל שימו לב ותבדקו מהם המקורות שהם מסתמכים עליהם. ואל תקבלו מהם המלצות רפואיות בלי לבדוק עם אנשי מקצוע אנושיים.
זה דבר טוב, embrace it
שלושה חודשים אחרי הניתוח, כשהכיוון החדש נראה די ברור, ובדיקות הדם שלי הראו שיפורים מאוד משמחים, חשבתי שבכל זאת כדאי לבדוק שאין פה איזו בעיה, ושעולם הרפואה מודע לקסם הזה. הניתוח נראה לי מסביר הגיוני למה שקורה לי, ובסך הכל אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל אחרי שגם רופאת המשפחה וגם התזונאית שלי לא הכירו את התופעה הזאת, פניתי לרופא שניתח אותי.
הוא ידע היטב על מה אני מדברת וציין שיש אנשים שמגיבים ככה לניתוח להסרת כיס המרה. זאת תופעה מוכרת בעולם הכירורגיה.
אמרתי לו שזה בכלל לא היה בסל האפשרויות שלי למה שיקרה אחרי הניתוח. שאני מעריכה שאם היה סיכוי, אפילו 10%, לשינוי כזה – הייתי עוברת את הניתוח יותר מוקדם.
גם זה דבר מוכר, לדבריו. הרבה אנשים אומרים אחרי ניתוח להסרת כיס המרה שחבל שלא עברו אותו מוקדם יותר.
שאלתי עוד קצת, אם יש משהו לקרוא על זה (ביקשתי מילות מפתח, לא קיבלתי) ואם זה משהו זמני. הוא אמר שלא ידוע לו שזה זמני, המליץ שאמשיך לשמור על אורח חיים בריא, ואז סיכם ואסף את הכל:
זה דבר טוב, embrace it.
שזה מוטו שאני מאמצת לשנה החדשה, וגם, בלי שהוא ידע, היה יופי של ברכה ליומולדת שלי.
זה לא קל או מובן מאליו לאמץ שינוי לטובה של משהו שהרבה זמן התאמצת בשבילו ולא הצלחת, ופתאום קורה כאילו מעצמו (כאילו, כי זה לא באמת. אבל הקלות לעומת המאמץ, זה משהו מעורר השתאות גם אחרי כמה חודשים).
אבל דברים טובים יכולים להיות שלך גם בלי מאמץ ועבודה קשה ו"כוח רצון".
ועצם זה שדבר כזה חיובי וטוב יכול לקרות פתאום, בהפתעה… אולי זה יכול לקרות בעוד תחומים ונושאים בחיים. וזה גם חלק מהסיפור חדש שאני מספרת לעצמי. והוא נכתב עדיין.
