טיול שורשים, פסקול רגשי

לפני כחודש נסעתי עם הוריי לצ'כיה, למסע בעקבות שברי הזכרונות שיש לנו מסבא שלי. שמעון אכסי אלכסנדר, סבא שלי, נהרג בליל הגשרים ביוני 46'. אבא שלי היה בן שלוש ולא זוכר אותו בכלל. סבתא רינה חייתה איתו שנים ספורות. "הצעירים שהגיעו מאירופה לא דיברו בשנים ההן על הבית" הסבירה לי. פירוט על  הנסיעה וקורותיה מצוי בפרוייקט "נשים 365".

לאורך הנסיעה ליוו אותי, כמו פסקול, כמה שירים של לאה גולדברג. גם היא, בדומה לסבא שלי, נולדה וגדלה באירופה והיגרה בגיל די צעיר לארץ ישראל. היא ידעה להביע את עצמה נפלא במילים, מבטאת תחושות וזכרונות של אנשים נוספים.

א.

אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב

אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור.

אני מתמול שלשום,

מיער אשר לימדני לנשום

מלאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב.

("אני משם")

גם באמצע ספטמבר, הירוק בצ'כיה ירוק מאוד. רווי, עמוק, בעל גוונים רבים ועשירים. אני תוהה אם זה נעים ומרגיע בגלל שזה שונה כל כך מהיומיום שלי, או פשוט בגלל שזה כל כך יפה.

ירוק של שדה חקלאי וירוק של עשב שגדל בר, וירוק של יערות צפופי עצים גבוהים וחרישיים.

כשהם עזבו את כל זה ועלו לארץ ישראל – מה באמת יכלו לדעת על האור הישיר והקשה של הלבנט? על החום? אבל אחרי שהגיעו לפה, לישראל, כבר לא היה לאן לחזור.

הירוק עוטף את העיר מריש טריבאו, היא מורבסקה טשבובה (Moravská Třebová), סביב סביב בגבעות וחורשות.

זהו ציור שצייר סבא שלי ושאני מאוד אוהבת. בית ערבי בין עצים בירוק עשיר ומגוון, אולי מתגעגע:

ב.

הלכבודך, הלכבודנו

הדליקו כל הערמונים

בימי תפרחת בגננו

נרות זקופים ולבנים?

("אהבה ראשונה")

כשלמדנו את השיר הזה, בשיעור ספרות בכתה ח' או ט', ובינינו – זה קצת לעגני ללמוד על אהבה ראשונה במבט כל כך מפוכח בגיל הזה, המורה היתה צריכה להסביר את הדימוי, כי אנחנו הרי לא מכירים את הערמונים כעץ, ולא את פריחתם הלבנה.

בכניסה לרחבת המוזיאון במורבסקה טשבובה עומדים כמה עצי ערמון, גבוהים ויפים. גם בניין המוזיאון יפה, ויש סביבו פארק קטן – תפאורה מושלמת למפגשים של אהבה ראשונה. היום מאכלסים אותו בעיקר דיירי הבניינים הסמוכים, פרוייקט דיור מוגן לאזרחים ותיקים (פרוייקט ממשלתי).

בפראג, ליד הטירה, אני חושבת שאפילו ראיתי עץ ערמון אחד פורח. אמנם כבר סתיו וחלק מהעצים סביבו כבר בשלכת, אבל לפי הפירות נראה לי שזה ערמון, והפריחה – בנרות זקופים ולבנים, אולי במיוחד לכבוד הביקור שלי.

עוד תפאורה רומנטית לאהבה ראשונה בככר העיר במורבסקה טשבובה:

ג.

דימיתי, שהזמן עמד מלכת,

שעוד עומדים כאז בלבלובם

עצי תפוח, או גני שלכת

פורשים כאז את שטיח זהבם.

 

כמו לא נחרב עלינו עולמנו,

כמו לא נדע את כל אשר נדע,

כמו עוד עומד ביתנו ומקומנו

שולחן לבן ערוך לסעודה.

 

הכל, הכל, אשר אהבנו פעם

חולף בתוך עיניך הלחות.

אל תסתכל בי כך, כי אין שום טעם

לזכור, מה שקוראים, הנשכחות.

 

הנשכחות שאי אפשר לשכוח,

האבדות שאין מהן מפלט –

("סיום")

יוליוס אלכסנדר, אביו של סבי, הגיע למורבסקה טשבובה ב-1904 למשרת מנהל בית החרושת למשי. הוא נישא להלנה ונולדו להם שלושה בנים. בשנת 1937 המפעל פשט את הרגל או נקלע לקשיים גדולים אחרים. יוליוס התפטר מתפקידו, והמשפחה עזבה את העיר לברנו. סבא שלי עלה לארץ ב-1938, עם סיום לימודיו בגימנסיה. הוא נהרג ב-1946, בפיצוץ ליל הגשרים. הוריו, יוליוס והלנה, ושני אחיו, אגון ופאבל, נרצחו בשואה.

ב-1938, מורבסקה טשבובה נמסרה לשלטון גרמני בעקבות הסכם מינכן. אחרי שנגמרה המלחמה, גורשו משם התושבים הגרמנים. היום כל תושבי העיר צ'כיים. העבר מבצבץ מבין הבניינים ההיסטוריים הרבים בעיר, כמו הירוק שמבצבץ בין הרחובות, מסביב לעיר.

בבית הכנסת פנקס בפראג, רשומים על הקירות סביב סביב שמותיהם של 77,297 יהודי צ'כוסלובקיה שנספו בשואה. השמות קטנים וצפופים, מסודרים בסדר טוב: קודם לפי שם העיר בה חיו לפני המלחמה, אח"כ לפי סדר אלפביתי של שמות המשפחה. משפחת אלכסנדר מופיעה עם תושבי ברנו, בחדר הראשון, מצד שמאל. שלטים מסודרים בכניסה מבקשים לא לצלם. בשיחה עם שתי תיירות אמריקאיות, אחרי שכבר יצאתי משם, בירוק הנושם בבית הקברות היהודי הישן, הן סיפרו לי שהשומרת אמרה שאם היא רואה מישהו שמוצא קרובי משפחה שלו, היא מעלימה עין.