ב-26 באוקטובר תיפתח במוזיאון תל אביב התערוכה פרידריך אדלר: במישרין ובעקיפין. פרופסור פרידריך אדלר הוא אביה של סבתי, רינה, ואנו מלווים את ההכנות לתערוכה כבר כמה חודשים.

את רוב מה שידעתי עליו עד כה, ידעתי מסבתא ודרך העיניים שלה. בשנות ה-90 נערכה תערוכה גדולה של עבודותיו בחו"ל (ואפילו נסעתי עם סבתא לפתיחת התערוכה בהמבורג) אבל הקטלוג שיצא היה בגרמנית, ובכלל – כנראה הייתי אז צעירה מדי כדי להעריך את התערוכה ואת יצירתו. אני מכירה אותו מצילומים שלו ושל יצירותיו, וכן מהסיפורים של סבתא עליו ומצרור מכתבים ששלח לה אחרי שעלתה לארץ ותורגמו עבורנו לעברית.

עכשיו, מתוך החומרים שאוספת אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע גולדמן אידה, משיחות איתה ועם לורי שטיין, חוקרת תולדות האמנות שהשתתפה בהכנת התערוכה בשנות ה-90, ומהדמיון והמחשבות שלי – אני לומדת להכיר אותו אחרת.

אני מתרשמת ממגוון החומרים והתחומים שעסק בהם: עץ, שנהב, קרמיקה, פיוטר, אבן, חפצי בית, רהיטים, יודאיקה, ויטראג', תכשיטים, גרפיקה לדפוס ועוד. הוא כנראה היה מורה טוב ואהוד על תלמידיו (בוודאי שעל תלמידותיו, שעם אחת מהן הוא גם התחתן). אפשר להבחין בחדשנות שלו: הוא היה בין המעצבים הראשונים שעיצבו לבקליט והפעילות שלו בוורקבונד היתה חדשנית והשפיעה על העיצוב התעשייתי המודרני, בגרמניה ובכלל.

על אף שקיבל הצעה לבוא וללמד בבצלאל, וחברים ניסו לסייע לו לצאת מגרמניה, הוא נשאר בהמבורג וביולי 1942 נרצח באושוויץ.

אני מביאה כאן מאמר שכתב והתפרסם בעיתון הקולטורבונד בהמבורג בשנת 1937. משמו של המאמר נגזר שם התערוכה. אפשר להבחין כאן בהומור שלו, באהבה לטבע, בסקרנות. הרשיתי לעצמי להוסיף כמה תמונות וקישורים. כמו כן, יצרתי לוח בפינטרסט עם קישורים לתמונות ומקורות נוספים בנושא.

דרכים ישירות ועקיפות | פרידריך אדלר

תרגמה: חנה אבריאל. התפרסם בעיתון הקולטורבונד של המבורג, 1937.

בלאופהיים (ומי לא יודע איפה זה) לא ידעו בימי ילדותי הרבה על אמנות ועל רומנטיקה לא שמעו מעולם. ימי החורף היו קשים ואינסופיים ואת רוב הזמן בילו האנשים את בהחלקה על קרח ובשלג. אני זוכר שהבנים האחרים התפלאו שלא השתתפתי איתם בבנין איש שלג. במקום זה בניתי לעצמי קוביה שעליה הרכבתי גג וניסיתי לתת לבנין צורה של כנסיה. הוספתי לו מגדל עשוי בלוקים של קרח אותם יצרתי בעמל רב כשהעמדתי בערב דלי מלא מים שהפכו למחרת לגליל שקוף. כדי שהבניין ייראה יצוק השקיתי אותו מדי ערב והשגתי מראה של כנסייה עשויה קריסטל. חברי העריצו אותי מאוד על זה.

כשהייתי רק בן ארבע תקופת החורף היתה ארוכה עוד יותר. אני זוכר בבירור את התלהבותי כשגיליתי, עוד לפני שהאביב הגיע, עלה קטנטן של עשב בר שזה עתה בקע מן האדמה. זה היה היצור החי הירוק הראשון והיחיד שהעז לבקוע בביישנות לרגלי החומה ואני הרגשתי כמגלה שלו. ואכן הייתי כזה כי איש לא הראה לי אותו. ולכן כשהכל הוריק, הטבע קם לתחיה והתפרש לפני בכל יופיו, לא היה כה מופלא כמו העלה הקטנטן שגיליתי קודם לכן.

תגליות רבות עוד היו לפני כי בלאופהיים לא היתה חנות פרחים, לא הגיעו אלינו עיתונים מצוירים וגם גננת לא היתה לנו, כל אותם גורמים שעשויים לקדם את חוויותיך האישיות בימי הילדות. כך גיליתי פרחים שאת שמותיהם למדתי מאוחר יותר ואני זוכר איך נדהמתי כשראיתי את הנרקיס הראשון שלי. כל כך שקט, כל כך זוהר ומרחף מעל בכורי האביב והנוריות.

ביום קיץ אחד חדר ריח דבש חזק משדה תלתן סמוך לחצרנו. לחצתי את ראשי אל בין לוחות הגדר וראיתי דבורים וצרעות מזמזמים מסביב לתלתן הפורח. פרח מוזר תפס את עיני, מבנה שחור בעל צורה מוזרה. כולו שקט ללא זיע, עומד לו שם בתוך ההמולה הפעלתנית של הדבורים. פרח זה שלא ראיתי כמוהו מעולם ריתק אותי אך פתאום נדהמתי לראות שהוא מתחיל להתנועע, נפתח כמו ספר והבהיק בצבעים מזהירים ונהדרים. זאת היתה חווית הפרפר הראשון שלי ועד היום יכול לקרות שליבי מתחיל דופק בחוזקה כשאני פוגש פרפר – דבר שלא קורה לי לצערי לעיתים קרובות. אבל לפעמים אני מגלה שבעבודותיי מופיעות צורות שנובעות מאהבתי לפרפרים. אם כן: זאת היתה דרך ישירה.

יום אחד נתן לי אבי מתנה: קופסת צבעים ודפים עליהם מצויירים חיילים אותם היה צריך לצבוע לפי ההוראות. בהתחלה אהבתי את זה עד שיום אחד עברתי בצבע כחול על הכפתורים הצהובים של המדים והם נהפכו לירוקים. זה קצת הרגיז אותי. אבל אחר כך התחלתי לחשוב על התופעה המפתיעה וניסיתי לכסות צבעים שונים זה בזה. ונכונו לי הפתעות חדשות. על מכסה הקופסה ששימשה לי כטבלת-צבעים הופיעו הגוונים המרהיבים ביותר של סגול וירוק. חשבתי לי: אולי כדאי לערבב לא רק שני צבעים אלא את כל הצבעים ביחד. ומייד הוצאתי את תוכניתי לפועל. זרקתי את כל לוחיות הצבעים לכוס מים (הייתי בערך בן חמש). התוצאה היתה עגומה: מים בצבע קקאו ומנת מכות הגונה. זאת היתה דרך עקיפין ולא היחידה.

כעבור שנים אחדות התיישב במקומנו צייר-אומן צעיר. כדי לשכנע את אנשי לאופהיים מה גדולה אומנותו הציג בחלון ראווה את דרך התפתחותו. בפעם הראשונה ראיתי דגמים קישוטיים (אורנמנטים) שנראו כאילו תלת מימדיים ואבי הסביר לי שאלה צויירו על פי דגמי גבס. היפה ביותר היתה תמונת שמן – הראשונה שראיתי בחיי. ראו בו אישה מהודרת בשחור וחרמש ירח עשוי יהלומים בשערה. הציורים לפי דגם גבס לא נתנו לי מנוחה. היה עלי להשיג דגם כזה, יעלה אשר יעלה, כדי לנסות וליצור ציור כזה. אבל מאין להשיג דבר כזה. בלאופהיים, בבית הספר היהודי לא לימדו אותנו לצייר. ואז עלה על דעתי שאוכל לייצר לי דגם כזה בעצמי וזאת לפי אותם ציורים נהדרים שראיתי. ידעתי שאבי עשה במו ידיו אותן תבניות מהן יצאו עוגיות כשלחצו לתוכן בצק. בדרך זו רציתי להגיע לדגם הגבס המיוחל.

ביקשתי מאבי להשיג לי מן הצייר אחד מציוריו. ברצון הוא שיתף איתי פעולה. יתרה מזאת: הוא גם נתן לי מכסה של ארגז, הביא לי חימר וחרט לי מעץ כלי עבודה מתאים. בהדרכתו עשיתי לי מצע שלתוכו חרטתי את האורנמנט בצורה הפוכה. הרבה יותר מאוחר למדתי שקוראים לזה נגטיב. נהניתי מאוד וחיכיתי בציפייה רבה ליציקה. גם בזה אבי היה נוכח. אחרי שהתקשה היה בידי דגם גבס. אמנם קצת מחוספס אבל בעזרת סכין ונייר זכוכית שיפרתי אותו בהרבה. אבל עכשיו, כשהמודל עמד לפני התברר שהמתח והציפייה שהשקעתי בעשייתו היו גדולים מהחשק שלי להשתמש בו ולצייר את הציור. ובכלל – מדוע לצייר ציור שנראה תלת מימדי אם כבר יצרתי אותו באופן מעשי. זה נראה לי מיותר. דרך עקיפין. אבל העובדה שלא רציתי ללכת בה התנקמה בי באופן מכאיב כשנבחנתי בגיל 16 במינכן לבית הספר לאמנות ומלאכה. היו בתיקי, לפי דעתי, ציורים נהדרים שעשיתי על פי פאול תומן, נתן זיכל ודפרגר אבל כל זה לא עזר לי. העמידו לפני דגם גבס של אורנמנט מתקופת הרנסנס ומאתיים מועמדים מלאי תקווה שהתחרו בי. כל זה לא מצא חן בעיני. וגם הדגם המאובק וקצת פגוע לא היה יפה כמו זה שעשיתי בעצמי שנים לפני כן. בקיצור ציירתי בלי חשק, גם לא הצליחו לי הגוונים של אור וצל ונכשלית – למרות שהוספתי את קצות עלה האקנטוס לפי הדמיון שלי.

אחרי זה עבר זמן רב עד ששוב הצלחתי לעלות על הדרך שבה צעדתי כבר בגיל ארבע.