בפוסט הקודם סיפרתי על אביה של סבתי, פרופסור פרידריך אדלר, שתערוכה מעבודותיו נפתחת השבוע במוזיאון תל אביב. פרסמתי מאמר שכתב על דרכים ישרות ועקיפות לגילוי ויצירה וכן צילומים שלו ושל עבודותיו. כתבתי שאני מכירה אותו בעיקר דרך העיניים של סבתא, וחלק מזה מורכב מהמכתבים שכתב לה. צרור של חמישה עשר מהם, שנכתבו ונשלחו אליה מינואר 1938 ועד נובמבר 1939 תורגם לעברית על ידי סבתי השנייה, מרים נאמן ז"ל, ואני הקלדתי ושומרת את הקבצים במחשב.
המכתבים די קצרים, כעמוד או פחות בכל פעם, אבל אינפורמטיביים מאוד. השניים הראשונים נשלחו לסבתי כשהתלמדה בהכשרה בדנמרק, והבאים נשלחו אליה לארץ ישראל. המכתב היפה ביותר בצרור הוא המכתב האחרון שסבתי קיבלה להכשרה בדנמרק לפני עלייתה לארץ:
המבורג 10.1.1938
וודש יקרה שלי,
את היחידה מכולם ששלחתי לה את החוברת, כי את היחידה שכתבת לי עליה והתנהגת עם זה ברצינות וזה משמח אותי במאוד. כן, יקרה שלי.
גם לבדידות יש מעלות משלה. דברים גדולים נעשו בבדידות. כמה בודד היה צריך להיות האלוהים כאשר הוא ברא את העולם. כמה בודד היה מיכאלאנג'לו וגם בטהובן! אבל בגיל שלך, את הרי רק ילדונת קטנה, זה הרי מאוד קשה, להיות לבד. עוד יותר קשה זה, להיות בין אנשים ובתוך חברתם ולהרגיש בודדת. אני הרגשתי זאת רבות ב"שדה" (שדה המלחמה, מ.נ.) אבל רבות הצטרפתי עד לדרגה מסוימת. אם את תלמדי בקיבוץ להשתתף בחיי החברה ויחד עם זה לנהל את החיים הפרטיים שלך, את תתרחקי מן הסכנה. להתקרב לאחרים ואז משהו גם יצמח ממך… וכך- להיות ברכה לאחרים. אך שלא תרגישי בזה רק בתיאוריה אלא בעיקר במעשה. (…)
אמא עכשיו באמיאנטוס, יש לה רק חדר. צריך לשקול מאוד ברצינות, איך תיתכן פגישה שם. אני חושב שעד אז, ייתכן פתרון כלשהו.
אתמול דיברתי עם הילדֶה אונָא ושמעתי ממנה, שבימים אלה הסרטיפיקטים יוצאים כבר, אם כן, הכל ייפתר במהרה. אתמול, המועדון ברחוב לונגהיים, נחנך. המועדון שמסביב לפינה שלי נחנך. עכשיו קוראים לו: בית הקהילה היהודית.
יש שם גם אולם לתיאטרון. בערב הציגו "רומיאו ויוליה". אבל היו צריכים להציג את ההצגה הזו הרבה יותר טוב. ביום חמישי רות נוסעת לכמה שבועות לאמסטרדם, מאחר שההורים נכנסו עכשיו כבר לדירה החדשה.
במכתביו, האב מספר על חיי המשפחה והקהילה בהמבורג ועל הקרובים שמתחילים להתפזר ברחבי העולם: שניים מילדיו היגרו לאמריקה, אחת מתכננת להגר לשם, אשתו (לאחר פרידתם) היגרה לקפריסין ומפלסת שם את דרכה לחיים עצמאיים כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים. קרובי משפחה נוספים מהגרים לאנגליה ולשוויץ. הוא כותב גם על מכרים שנמצאים בישראל, כולל תלמיד שלו שמכין תערוכה.
הוא מספר על עבודתו האמנותית: ממשיך ללמד, יוצר עבודות חדשות, מפרסם מאמרים בעיתון הקולטורבונד. על אף שפע הפעילות, נראה שהפרנסה קשה יותר ויותר. הוא מספר גם על מפגשים חברתיים ותרבותיים כמו מסיבות ריקודים (נשמע שאהב לרקוד) וקונצרטים.
הוא עובר דירות כמה פעמים, ולא ברור האם זה מסיבות כלכליות או בגלל שהוא יהודי.
הוא מביע דאגה נוגעת ללב לבתו: האם המזוודות שלך הגיעו? מתעניין במצבה הפיזי (וגם דואג לשלומה הנפשי, כפי שאפשר ללמוד מהמכתב שלמעלה), שולח שוקולד ליומולדת כשאפשר ובגדים שצריך. בשלב מסוים, לאור מאורעות המרד הערבי הגדול הוא מציע שתעבור לקפריסין לחיות עם אמה.
בכמה מהמכתבים אפשר למצוא התייחסויות לאירועים היסטוריים ספציפיים כמו ליל הבדולח (אחיו, אדמונד, נאסר והוא מקווה שישוחרר בקרוב), ומותו של אלכסנדר זייד (הבת גרה בקיבוץ אלונים, סמוך לשייח' אבריק).
במכתבים אחרים אפשר לראות את המדרון החלקלק של הרעת המצב בגרמניה: התייקרות המזון, גזירות מיסים שהנאצים מטילים על יהודים, הפחתת הפנסיה שמשלמים לו כיוצא צבא ממלחמת העולם הראשונה. הוא טוען שהיה עוזב אלמלא היה תלוי בפנסיה הצבאית.
בשלב מסויים, הוא מתחיל גם לבדוק אפשרויות לצאת מגרמניה. "אבל יש לי מס' 8160 וכרגע טרם הגיע תור המספר 6000 אפילו." זה מעציב ומכמיר את הלב במיוחד, כיוון שב-1936 או 1937 ביקר בקפריסין ובארץ ישראל, וקיבל הצעה ללמד ב"בצלאל". אבל הוראת אמנות בעברית, ואולי בכלל הלבנט, נראו לו בלתי אפשריים והוא חזר לשם. אולי המצב עוד לא היה מספיק גרוע ב-1936.
הוא מנסה להשיג אישורי כניסה לקפריסין, הולנד ואנגליה. מנסה גם להגר לארה"ב, או לקבל אשרת כניסה לוונצואלה כבעל מקצוע בתעשיית הטקסטיל.
הקשר עימו ניתק ב-1939, כשהפסיקו להגיע מכתבים. אנחנו יודעים פרטים שונים על שנות חייו האחרונות מעדויות אחרות ועל כך, אולי, אכתוב בפעם אחרת. את המכתב האחרון שסבתי קיבלה מאביה בנובמבר 1939 הוא מסיים במילים:
שיהיה לך תמיד טוב עד כמה שאפשר
ואל תדאגי עלינו פה יותר מדי. הכל, במשך הזמן, יסתדר איכשהו.
וברוח זו, היי שלום, אני מחבק ומנשק אותך
שלך, אבא.
הלב והמעין 