בשנה הראשונה בה גרתי בירושלים, הצפירות של כניסת השבת העכירו את שלוותי ולרוב חירבו את השנ"צ של יום שישי. כשאני שומעת צפירה שלא ביום זיכרון, תודעת הקטיושות שלי מתעוררת ומבקשת איזה מחסה, או שקט. עם השנים התרגלתי. אני אפילו יודעת שיש שתי צפירות: אחת בערך שעה לפני ואחת עם כניסת השבת. האזעקה העולה ויורדת אתמול אחרי הצהריים הייתה אחרי שתי הצפירות האלה. היה ברור שזה לא כניסת שבת. כלומר: התרעה על ירי טילים. רקטות. וואט אבר. לעזאזל.
לא חשבתי שזה יהיה רלוונטי לנו. בזחיחות מה, הרגשתי שירושלים היא מקום בטוח יחסית בימים אלה. ניסיתי להיזכר במה שקלטתי מהנחיות פיקוד העורף: חדר פנימי בלי חלונות או מרחב מוגן או חדר מדרגות. יש לנו מקלט בבניין? אולי אחת הדלתות המסתוריות בתחתית חדר המדרגות. אבל עכשיו זה לא הזמן לבדוק.
יצאתי למסדרון. פגשתי שם את הדיירות מהדירה לידי. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותן, ברור שהן לא ישראליות, ברור שהן לא יודעות מה לעשות ומפחדות הרבה יותר ממני.
התלבטנו: חדר המדרגות? הצעתי להן את הדירה שלי, אבל אריחי הזכוכית במרפסת שנסגרה לא נראו אטרקטיביים במיוחד כרגע. נכנסתי איתן לדירה שלהן. איתרתי את חדר האמבטיה: בלי קירות חיצוניים, בלי חלונות. כנראה הכי טוב עכשיו.
עמדנו בתוך חדר האמבטיה. שלוש נשים צעירות בבגדים משלומפרים וסמארטפונים שלופים. נעים מאוד: קיילי, רבקה, מעין. אני מנסה להתחבר לפייסבוק ולא מצליחה. מתלבטת האם להתקשר להורים שלי. קיילי מתקשרת לאבא שלה, בחו"ל. בשלב מסוים היא התחילה לבכות וביקשה שאני אדבר איתו. ניסיתי להרגיע אותו, כשבינתיים לידי שתיהן בוכות בהיסטריה קלה, שזה בסדר ושהבת שלו במקום מוגן. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי למקרה של חירום. שמתם לב שזה ממש קשה לתת מספר טלפון בשפה שהיא לא שפת אם? תמיד צחקתי על הסבתות שלי על זה, שהן קוראות מספרי טלפון בגרמנית, ועכשיו מצאתי את עצמי ממלמלת בעברית את המספר לפני שקוראת אותו בקול באנגלית.
רבקה רצתה לפרסם סטאטוס בפייסבוק. גם אני, אבל לא היתה לי קליטה. היא שאלה מה הייתי כותבת. אמרתי: אזעקה בירושלים, OMG. היא שאלה איך כותבים OMG בעברית.
היות ולא שמעתי כלום (וכבר יצא לי בחיי לשמוע טיל חולף מעל הראש ונוחת כמה מאות מטרים רחוק יותר), וגם לא שמתי לב מתי נכנסנו לשם, התקשרתי לאמא שלי לבקש שתקשיב לחדשות ותשמע מה אומרים על האזעקה בירושלים. אוקיי. היה, נפל. אפשר לצאת.
קיילי ורבקה נרגעו, החלפנו מספרי טלפון. הן הגיעו לישראל רק לפני שבועיים, ולא חשבו שזה יכול להגיע לירושלים. אמרתי להן שגם אני לא.
אחר כך הלכתי לדירה של ועד הבית ואשתו. מסתבר שיש לנו מקלט, והוא גם יחסית מסודר. לא ברמה שאני רגילה מהצפון, אבל באמת בסדר. "ב-67' ישבנו פה שלושה ימים," מספרת לי אשתו של ועד הבית. ממש מקלט וינטג'. הראיתי אותו גם לקיילי ורבקה, ושהוא פתוח ואיפה מדליקים את האור.
עד שחזרתי לדירה שלי, כבר עבר לי ה-OMG למצב רוח של התבדחויות וסרקזם. בשביל זה יש פייסבוק, לא?
הלב והמעין 
קראתי, עכשיו הבנתי את הסיטואציה ביתר קלות…
שיהיה לך בוקר טוב ולהשתמע מאמא שלא תמיד מבינה וקולטת בפעם הראשונה ובעיקר עם קצב הדיווח שלך…
אמא, מה לא הבנת? שיש אזעקה בירושלים? היתה אקוסטיקה ממש נוראית באמבטיה שלהן, והן גם קצת בכו…
שיהיו לכולנו ימים של שקט ולהתראות (בשמחות) בקרוב